קשה לומר שהילה התלהבה בהתחלה מעידן, הפרטנר שציוותו לה לפרויקט החדש בעבודה. בטח לא מהפרויקט עצמו. היה ברור שזה משהו שהוכתב מלמעלה על ידי ההנהלה ולאף אחד לא היה ממש רצון או אינטרס לקדם אותו. הפרויקט הוזז מקבוצה לקבוצה במשך חודש עד שבסוף מיכאל, הבוס שלה, הפיל אותו עליה. כמובן שעליה. את הכי הרבה זמן פה, הוא אמר, את מכירה את המערכת, את תגרמי לזה לעבוד. זה מה שהם תמיד אמרו כשהם נתנו לה איזה פרויקט שאף אחד אחר לא רצה. זה גם היה נכון. היא התחילה בחברה לפני יותר משמונה שנים כשהם היו בקושי עשרה אנשים כולל המנקה, וראתה אותם גדלים להיות מפלצת ששווה יותר ממיליארד דולר ומעסיקה מאתיים עובדים. היא כבר שכחה כמה אנשים היא ראתה באים והולכים, אבל היא נשארה כי סמכו עליה, האמינו בה. האמינו, אבל לא מספיק כדי להפוך אותה ליותר מראש צוות, היא נזכרה בזעם בשיחה הקודמת עם מיכאל, שבה הוא הודיע לה שאסף יקודם ולא היא.

בשביל לעשות את הפרויקט צירפו אליה את עידן. היא היתה המתכנתת והוא המעצב, וביחד נגזר עליהם להרים את אתר האינטרנט הזה, שאף אחד בחברה לא חשב שצריך. היא לא ממש הכירה את עידן, הוא הצטרף לחברה לפני שנה בערך, ולא היו להם פרויקטים משותפים. בהיותה הוותיקה בקבוצה, להילה היה את הלוקסוס, כמעט תמיד, לבחור את המעצבת שהיא רוצה לעבוד איתה, ודפנה היתה ברירת המחדל שלה. היא הכירה והעריכה אותה ובעיקר ידעה שהיא באותו ראש כמוה. אבל הפעם דפנה היתה עמוסה מדי בפרויקטים אחרים והילה נאלצה להתפשר. עידן והיא נתקלו אחד בשני במטבחון מדי פעם, אבל זאת היתה כל האינטראקציה ביניהם עד אז. הוא תמיד נראה לה אדיש, אפילו מתנשא. אף פעם לא חייך אליה או בעצם לכל מי שלא עבד איתו צמוד, כמעט לא ניהל סמול טוק. את ארוחת הצהריים שלו הוא בדרך כלל אכל לבד בשולחן, מדפדף בטלפון שלו מדי פעם. היא בזה לו על האדישות הזאת, מצאה סיבות לא לחבב אותו, כמו שהיתה עושה עם מרבית האנשים בחברה. למה את נשארת אם את לא אוהבת שם אף אחד, נועם שאל אותה פעם אחרי שהיא התלוננה שוב על מישהי שעצבנה אותה. אפשר לחשוב שבחברה אחרת זה יהיה יותר טוב, היא אמרה.

 

להפתעתה, היא ועידן התחברו ממש. זה לא קרה מיד, היו כל מיני גישושים התחלתיים שבהם הוא שמר על אותה ארשת סטואית. אחרי מספר ימים היא הבינה שהוא מרוצה מהמשימה הזאת עוד פחות ממנה. היא קיטרה שהפילו את המשימה הזאת עליה והוא הצטרף לקיטורים, כמעט כאילו חיכה לאות כדי שיוכל לשפוך עליה את הסיפור המלא, איך הפרויקט הזה נזרק בין קבוצות שונות ואף אחד לא רצה אותו ובסוף זה נפל עליו כי הוא לא יודע להגיד לא. אחרי השיתוף הזה, השעות הארוכות שבילו ביחד כמעט לא השאירו להם ברירה אלא לשתף דברים. אם בהתחלה השיחות ביניהם היו כמעט רק על עבודה ועל הפרויקט עצמו, הרי שמהר מאוד הם עברו לריכולים וטינופים על עמיתים לעבודה. היא זרקה חכה בהססנות בדמותה של בר, מתכנתת צעירה שישבה מאחוריה במשרד ונדמה שכולם ממש אהבו אותה. הילה לא סבלה אותה מהיום הראשון כי היא הביאה איתה מקלדת מכנית שהיתה מרעישה בטירוף, ומאז הילה אספה עוד ועוד ליקויים – קטנים ככל שיהיו – שרק המאיסו אותה עליה עוד יותר. להפתעתה, עידן הצטרף בשמחה לשנאה שלה והוסיף דברים שהיא לא שמה לב אליהם, כמו הדרך שבה בר מתחנפת לבוסים או עומדת שעות לחתוך סלט במטבחון. משם נפרץ הסכר. הם ריכלו על יובל שנהג לאכול ליד המחשב ולהסריח את החדר, ועל יצחקי שהתעקש לנהל שיחות על עבודה בזמן ארוחת צהריים. הם דיברו על המתכנתות הצעירות שהגיעו לעבודה עם טייטס וטי שרט, לא כמוך, את משקיעה בעצמך, הוא אמר לה והיא הוחמאה ממש. איזה כיף שמישהו שם לב, היא אמרה לו. היא באמת השקיעה בלבוש שלה, לבשה חולצות מחויטות עם חצאית קצרה או מכנסיים יפים. היא אהבה להתלבש יפה ולהיראות יפה, ולא חשבה שהיא צריכה להתבייש בזה. הילה הרגישה שסוף סוף היא מצאה בעל ברית בחברה. אחד שהיא יכולה להגיד לו כל מה שהיא מרגישה כלפי אנשים, והוא לא ישפוט אותה על זה. כאילו הוא נתן לה סוף סוף ואלידציה לכך שהאנשים האלו שהיא לא אוהבת הם הבעייתיים, ולא היא.

שיחות על החיים האישיים שלהם היו הצעד הטבעי הבא. יום אחד הוא היה צריך לצאת מוקדם כדי להוציא את נועה, הילדה שלו, אחרי שקיבל טלפון מהגננת. חולה? היא שאלה, מוכנה להשתתף בצערו, אבל הוא רק הניד בראש והלך. למחרת הוא סיפר לה על הטנטרומים שיש לנועה כל פעם שמשהו לא בא לה: הבגד שבחרו לה, המשחק שמשחקים בו, סתם ללכת לגן. הוא התוודה גם שהוא מאבד עשתונות מולה, ומרגיש כמו הורה מחורבן. הוא סיפר על יאיר, הבן הגדול שלו, שסובל מבריונות בבית הספר, והוא מרגיש חסר אונים כי הוא לא יכול לעזור לו. הילה ניחמה אותו וחלקה קשיים שיש לה עם יערה כדי להביע אמפתיה, אם כי בפנים הרגישה קצת הקלה שלה אין בעיות שקרובות למה שעידן חווה. אולי אפילו הרגישה תחושת התנשאות קלה, אולי הם הורים טובים יותר ולכן נחסכות מהם הבעיות הללו. אחר כך הוא עבר לספר על הזוגיות שלו. סיפר על השעמום שבינו לבין עינת, נדמה לו שהיא הולכת לכל מיני חוגים רק כדי לא לבלות זמן איתו. הוא לא היה צריך להגיד את זה אבל היא הבינה שהוא ואשתו כמעט ולא שוכבים. לגברים יש דרך להעביר לך את המסר הזה בלי להגיד לך אותו ישירות. "אני לא מעניין אותה", היו מילות הקוד הלא כל כך סודיות. עירית אמרה לה פעם שברגע שהם אומרים את המילים הללו אנחנו אמורות לנחם אותם, והילה צחקה שזה באמת קצת גורם לה לרצות לנחם אותו. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא התחילה לחשוב איך זה יהיה לשכב איתו.

היא גם סיפרה לו דברים. על כל האקסים שלה, וגם על שירה, החברה המתעללת שלקח לה שלוש שנים לחתוך את היחסים איתה ולהשאיר אותה מאחור. היא סיפרה איך היא עדיין חולמת עליה בלילות, חלום קבוע שבו שירה עוזבת והילה מתחננת אליה שתחזור, ומרגישה הכי עלובה בעולם. היא סיפרה על הזוגיות עם נועם, שבהתחלה נראתה לה כמו עוד זוגיות, אחת בשרשרת, ואיכשהו הם נשארו ביחד והיא הפכה ל"הזוגיות". על ההיריון והלידה המזוויעים עם יערה שגרמו לה להתלבט הרבה אם להביא עוד ילד, וגם על הניסיונות הכושלים שלהם להיכנס להיריון אחרי שהחליטו שהם רוצים. עידן היה איתה בכל זה, מקשיב ואמפתי.

יותר מהכול, הוא גרם לה להרגיש מיוחדת. מעניינת. הוא בעצמו לא היה כזה איש שיחה מעניין, היא הודתה בפני עצמה. בטח לא כמו נועם, שאיתו היא יכלה לנהל שיחות ארוכות ארוכות על כל דבר בערך. אצל עידן הכול היה הרבה יותר ארצי, מקורקע. מה נועה עשתה הבוקר שעצבן אותו, הביקור אצל ההורים שלו בשבת. אבל אולי דווקא בגלל הארציות הזו הוא ממש התעניין מה קורה אצלה, הקשיב לרגשות שלה. היא הרגישה בנוח לחלוק איתו דברים, שמשום מה היה קשה לה לחלוק עם נועם. ברגעים מסוימים היא מצאה את עצמה חושבת איך זה יהיה להיות נשואה לו. יכולנו להיות זוג ממש מוצלח, חשבה לעצמה מדי פעם. נוח לנו אחד ליד השנייה, אנחנו משלימים טוב.

ככל שהם התקרבו יותר, ככה היא נהנתה יותר מהעבודה על הפרויקט. כשהבוס שלה אמר לה שהוא יכול להעביר אותה למשימה אחרת כי יש מישהי חדשה שיכולה להחליף אותה היא ממש נחרדה, ומהר מאוד אמרה לו שזה בסדר, היא מעדיפה לסיים אותו. היא קלטה שהיא מחכה בבוקר לנסוע לעבודה, סיפרה לעצמה שזה הפרויקט שמעניין אותה ממש. הם עבדו על משהו ושכחו את עצמם, לפעמים נשארו בעבודה עד שמונה-תשע בערב. פעם אחת היא אפילו פספסה את חוג התיאטרון שלה כי לא שמה לב לשעה, משהו שאף פעם לא קרה לה. עם הזמן, הפרויקט – ועידן – תפסו יותר ויותר מזמנה הפנוי. היא הלכה לישון בלילה בעודה חושבת על הדברים שהם יעשו מחר. עם מי היא צריכה לדבר, איזה מידע היא צריכה לאסוף, דילמות עיצוביות שעידן הציג בפניה. הוא נתן לה להרגיש שדעתה חשובה, גם בנושא שהוא היה המומחה בו. היא חשבה על דברים שעידן סיפר לה, על דברים שהיא סיפרה לו, ניהלה בראשה מחדש את השיחות שהם ניהלו במשרד. בסופו של דבר הם הציגו את הפרויקט למנכ"ל, ולהפתעתם הוא התלהב ממנו ממש. היא לא יכלה שלא לחשוב שהאנרגיה המשותפת שלהם היא זאת שגרמה לפרויקט להיות כל כך מוצלח. פתאום היא התחילה לחשוש מה יקרה כשהפרויקט ייגמר או יעבור לשלב הבא, והם כבר לא יהיו רק שניהם עליו.

שבועיים אחר כך הוא הודיע לה שהוא עוזב.